יום המשפחה, שנתיים של תקופת קורונה.
מכתב לעצמי ולכל ההורים לילדים, נוער ובכל גיל,
**שנשים לב
שהילדים שלנו משתפים ולו במעט גם בקשיים בחייהם.
שנעצור לפעמים,
נהיה לידם,
נשאל אותם מה שלומם באמת.
**נשימה
שנשים לב להתאים את קצב הנשימה שלנו לקצב הנשימה שלהם לפעמים,
לייצר את החיבור הפשוט הזה דרך הגוף,
כדי שירגישו יחד איתנו.
גם בלי מילים.
**שנשתף אותם
לא רק בדבש, גם כשהחיים שלנו עם קוצים. גם ברגעים של הקושי. שנישאר לידם אנושיים. שנרשה לעצמנו להזיל דמעה.
כן כן ליד הילדים שלנו. גם אם הם בני 22. גם אם הם בנים.
ככה הם לומדים בדרך הכי טובה ובלי מילים,
שמותר
לא צריך להדחיק.
אפשר פשוט לשחרר החוצה.
זה יחסוך להם, לפעמים, חרדות שמגיעות בעקבות רגשות תקועים,
זה ילמד אותם שלהיות בני אדם זה להרגיש מגוון של רגשות.
הם ילמדו להיות אנושיים. מלהרגיש אותנו.
**נחגוג איתם בקטנה
על גלידה, סושי, פיצה, המבורגר. מה שהם אוהבים.
נסגור את הנייד. כן, אני מזכירה את זה גם לעצמי. פשוט נהיה איתם.
נצא מהבית. מהחדר, מהבידוד.
נישב במקום שהם בוחרים.
נתחיל לדבר איתם.
על הקטשופ, על עיצוב המסעדה,
על ההבדל בין אינסייד אווט לסושי רגיל,
על זה שגם אנחנו מתהפכים מהפנימה החוצה וזה בסדר.
אנחנו בסדר גם ככה,
הפוכים.
כשהפנים שלנו רוצה להתגלות.
**נחבק אותם.
כן, גם אם הם בני 17 או 22,
נשים יד על כתף ונסתכל להם בעיניים.
ניתן להם חיבוק דוב כשהם מרשים לנו.
נבקש חיבוק ואם הם יסכימו נתענג עליו.
סתם כיף גבוה באויר או משחק ידיים משפחתי.
רק שלנו.
**צרת רבים.
נגיד להם שלהרבה אנשים קשה בשנתיים האלו וזה יעבור,
אנחנו שם בשבילהם.
נגיד להם שמשהו לא נורמאלי קורה בעולם שלנו.
הבידודים.
להיות לבד ימים רבים.
לא נורמאלי להיות רחוקים מחברים.
תגידו להם, שבכלא העונש הכי נורא זה צינוק. אז נכון, קורונה היא לא כלא ובכל זאת תכלס זה מה שחלק מהם עברו בשנתיים האלה.
אולי צרת רבים היא לא חצי נחמה לכולם,
בכל זאת יש כאן מצב עולמי.
חשוב שתגידו להם שזה לא בגללם ושזה יעבור. החיים ממשיכים.
**שנשחרר
שחררו מלהציב להם גבולות מטורפים.
שחררו משגרה שקשה לעמוד בה.
תנו להם בבית,
לפחות לידכם, תחושה שיש להם יכולת בחירה.
את היכולת להוביל את החיים שלהם.
זה דורש קצת אומץ ולסמוך עליהם.
ככה הם ילמדו לסמוך על עצמם,
גם כשמורכב להם.
אם הם בני 17 והבגרות לא תצא כמו שפינטזתם או הם פנטזו.
בגרות אפשר להשלים.
שנשחרר
יש עליהם גם ככה כל כך הרבה כבלים.
נשחרר להם קצת אורך חבל ואורך נשימה
נלמד אותם שלעשות בינג׳ על סדרה ביום מחורבן, זאת קצת בריחה ומנוחה נחמדה ללב.
מותר לנו ולהם להרים רגליים או לישון שנ״ץ ארוך.
במיוחד אם לילדים שלכם בכל גיל יש נטייה לפרפקציוניזם,
במיוחד אם לילדים שלכם בכל גיל יש נטייה לרצות,
במיוחד אם לילדים שלכם בכל גיל יש מליון מחוייבויות על הראש והם רגילים להיות הכי מוצלחים.
נשתחרר קצת לידם,
נבריז לעצמנו ממשימה.
ננוח.
נלמד ככה אותם לנוח בלי מילים.
נלמד אותם לבחור באיזו דרך לנוח כשרוצים.
בחירה היא מילה חשובה לילדים שלנו.
**תנועה
תעודדו אותם לזוז.
בחוגים, לבד, איתכם,
בבית, בשיעורים און ליין,
עם משקולות, על מזרון יוגה או בריצה.
תעודדו אותם לזוז ואולי הכי טוב שנזוז בעצמנו.
ככה יראו אותנו עושים לעצמנו טוב.
מודלינג זאת הלמידה הכי מוצלחת.
לאילו שלומדים מתוך הבנה נסביר
שיש בתוכנו מליון קסמים כאלו שקוראים להם: אנדומורפינים, סרוטונין, דופמינים ועוד חברים שעושים לנו טוב כשהם משתחררים.
**אויר לנשימה
תפתו אותם לבוא איתכם או שיצאו עם חברים לטבע.
לנשום אויר פסגות,
לפגוש מדבר,
להבעיר מדורה.
לגלוש, לנסוע על אופניים, לרוץ.
תפתו אותם כמו שמפתים מכל הלב:
עם פיקניק, יום כיף, קייק זוגי איתכם, תחרות ריצה משפחתית
טיול חברים.
מרשמלו או המבורגר על האש.
סתם לספור כוכבים.
תפתו אותם לצאת החוצה,
לנשום אויר,
לראות ירוק,
להריח דשא.
לגעת במיים קרים,
לצפות בסופה משתוללת
לגלות זריחה.
**קבלה, סליחה וחמלה
שתמיד נסלח לעצמנו, כהורים.
לא הכל אנחנו מצליחים לעשות.
שתמיד נסלח לעצמנו כהורים.
לא תמיד אנחנו פנויים לראות אותם.
שנקבל את עצמנו
פשוט
כבני אדם
הלימוד הזה מדבק לטובה,
ומי מהם שיבחר יום אחד,
להיות הורה ולהקים משפחה,
יגדל להיות הורה אנושי,
בן אדם
שרית למפרט שושן
.
ללמוד שפה. על הלא מודע. ללמוד על התוכנות הפנימיות שמנהלות אותך ואיך לייצר בהן שינוי, לחולל שינוי משמעותי בחיים שלך, בחיים של אחרים.