זמן קריאה: 2 דקות תליון הקסמים של ורג׳יניה סאטיר. כלי פשוט שעוזר בקבלת החלטות ובחירה.

זמן קריאה: 14 דקות צילום העבודה של עדן כליף. מתוך פופמיוזאום תל אביב. פנקס 11. פברואר 22. תערוכת אומנים בעיקר בעיקבות הקורונה וההשפעה שלה. בין הכרח לבחירה מחשבות על חופש, סוגי בחירה וגם כלים תכלס לחזור לבחור. כתבה: שרית למפרט שושן. חובבת חופש עם כנפיים ארוכות. נכתב ב2018 בדמיוני, כשאני עולה על כדור פורח, מגביהה עוף מעל נוף 46 שנותיי, מתבוננת במבט חקרני סלחני על ציר הזמן. סוקרת את מטווי השטח שחיי ציירו עד כה, אני רואה את החלקים בהם תחושת הכרח ומחויבות, שלא הגיע מהלב השלם, כיווצה והאפירה את מרחבי חיי. רואה איפה יש בהירות. בחלקים בהם תחושת הבחירה והחירות אפשרה לי צמיחה. ״אני מוכרחה להגיש את העבודה בזמן אחרת אכשל וילך לי כל הסמסטר בתואר השני״ ״אני צריכה לעשות שינוי מקצועי, אין לי ברירה״ ״אתה חייב לחבק את האחות שלך, היא אחותך ואתם מוכרחים לאהוב אחד את השני כי אתם אחים״ אני שומעת את המשפטים האלה בחדר שלי, בקורסים, ברחוב ולעיתים בקול הפנימי שלי. לעיתים זה קול שאימצנו בשנים שמסרים נכנסו כמעט ללא מסננים דרך הלא מודע שלנו בעיקר לפני גיל 7. לעיתים ההכרח הזה מגיע מפחד או רצון לרצות אחרים. לעיתים יש לו ריח של אמונה מגבילה ומקבעת. תמיד הוא נישמע לי דחוס משהו. כאילו קשה יותר לנשום לידו. חייב-מוכרח-צריך חייבת-מוכרחה-צריכה החמ״צ בחיינו: חייב-מוכרח- צריך-חייבת-מוכרחה-צריכה ענת אור מגל בספרה ״לבד ביפן״ כותבת: ״יותר משאני נלהבת לנסוע למדינה זרה אני נלהבת מהרעיון להתנתק מכל מחויבות למשך שלושה שבועות. בפרק הזה של ההיסטוריה בתרבות שבה אני חיה, מרגע שאדם נולד - הוא צריך להתחיל לרוץ. זה עניין של הישרדות, אחרת הוא נופל או שידרכו עליו או שיתפגר מאחור״ *עמוד 7 לבד ביפן הספר של ענת נוגע בי בנקודה רגישה - בשכמות. במקום בו אילו היו לי כנפיים, משם הייתה מתחילה נקודת ההתחלה של הצימוח שלהן. (תודה הודיה) איכשהו בדיוק בנקודות הגדיעה של כנפי החופש של חיי התחילו השרירים התפוסים, בשכמות. בשנים בהם המציאות, לתחושתי הסובייקטיבית, הכילה הרבה מוכרחה-חייבת-צריכה-מוכרחה-חייבת-צריכה-מוכרה-חייבת צריכה שנים בהם החמ״ץ בחיי גבר על חופש הבחירה. כך פרשתי את הדברים, אז. מתי אנו חשים שאולצנו למציאות חיינו? מתי אנו חשים הכרח לעשות דברים? ואולי השאלה המעניינת ביותר היא: כמה שליטה יש לנו על תחושה זו? כביסה, כלים, ריצפה, הסעות לחוגים ועוד הסעות לחוגים, שעתיים ברכב ברצף. לא איתם ולא לבד. תפקידים בחיי שנוספו לשנים של האימהות הצפופה של שלוש לידות בארבע וחצי שנים. שיש להם טעם לוואי חזק לאימהות לילדים האהובים שלי. להסיע להחזיר, לחכות, והקולות בראש: למה אני גרה באזור נטול אוטובוסים או מוניות? תסכול קטן של חיים בכלכלת שפע שגוזל שעות רבות ביום יום שלנו. שעות רבות. דוגמא קטנה לתחושת גדיעת החופש היום יומית. קטנה וכביכול: על מה בדיוק את מקטרת? ואני יודעת כמה אימהות מזדהות עם המחשבה הזאת עכשיו. זה שם, בגב העליון במקום בו הכנפיים שלי מתארכות מחדש בכל שנה בה אני צומחת מפנים יחד עם הדיאלוג הפנימי לכמה חופש אני זקוקה. לכמה בחירה. לכמה חופש אנו זקוקים. לכמה בחירה. מהי בחירה? אחד הדברים שנהיו לי יותר ויותר ברורים עם השנים זה שלפני שלב הבחירה יש שלב מקדים: שלב הרצון החופשי. אדם שאינו מכיר ברצונותיו החופשיים איך יוכל לבחור מה הוא רוצה באמת? זה מזכיר לי את הסיפור על פיל הקרקס. כשהפיל היה קטן, מאמן הפילים קשר את הפילפילון ליתד גדולה באדמה. בין ההופעות. הפילפילון, בכל פעם שניסה לצעוד ולטעום את טעם השיטוט החופשי, היה נתקל במשיכת נגד. חופש התנועה שלו הוגבל לחופש אורכו של החבל שמאמן הקרקס הואיל בטובו להשאיר עבורו. וכך הפילפילון גדל לפיל, היתד נשארת אותה יתד, אורך החבל נישאר אותו אורך חבל. הדבר היחידי שהשתנה היה גודלו של הפיל. הפיל גדל לחיה ענקית וחזקה, לפיל אפריקאי גדול וחזק אתם יכולים לדמיין לעצמכם פיל כזה גדול וחזק עומד לידכם? אתם יכולים לדמיין לעצמכם את העוצמה שלו? את תנועות הגוף הגדולות והכבדות? מה שלא גדל עם השרירים של הפיל זאת תחושת החופש שלו. או האמונה שהוא יכול. הפיל הפסיק עוד שהיה קטן לצעוד אל החופש שלו. מבחינתו היתד הקטנה שלידו הייתה עדיין עוצמתית וחזקה בדיוק כמו שהיה קטן. אם הייתי ניגשת אל הפיל ולוחשת באוזנו: ״הי פיל, בצעד אחד אתה משחרר את עצמך מכבלי החבל, בצעד אחד אתה חופשי לבחור לאן תרצה ללכת. את היתד הזאת אתה יכול להעיף בתנועה חדק אחת קטנה, לך פיל חזק, לך לחייך החופשיים״ הפיל היה קרוב לוודאי נישאר במקומו, לוחש לי בחזרה שזה כל מה שהוא מכיר והיתד חזקה, ושאני לא מבינה שום דבר בחייו של פיל קרקס. הפיל היה נישאר לחיות נטול יכולת בחירה, מוגבל בחבל של המאמן שלו. מוגבל בכבלי המחשבה של עצמו. כמובן אלא אם כן היה לומד לשנות את מערכת האמונות שלו :) הבחירות שלנו הם פירות הרצון החופשי שלנו. עם הבשלת הרצון החופשי מתאפשרת בחירה חופשית. לשם כך אלינו להיות בעלי רצון חופשי במידה זו או אחרת. לתקופה זו או אחרת. עיקרון הבחירה החופשית מקושר למושג מסוגלות עצמית. כשאדם מאמין שהוא אדון לבחירותיו, אמונה זו מחזקת את תחושת המסוגלות שלו לחיות את חייו על פי ערכיו ורצונותיו. אנשים שחיים את מירב חייהם רק מתוך הכרח וריצוי עלולים לצמוח להיות אנשים נטולי רצון חופשי ותחושת הבחירה בחיים עלולה להיות מצומצמת. כשאדם מאמין כי החיים הם אוסף של אילוצים והכרח שנכפים עליו, מצב זה יכול להוביל במקרים מסויימים עד לרפיון ידיים ודיכאון. ***יש כמובן מקרים יוצאי דופן. בכל פעם שהייתי זקוקה לחופש מעשי בכל פעם שהייתי זקוקה לארגן את הקופסא המחוברת לצווארי שם למעלה, הייתי נוסעת. עולה על רכבת, לוקחת אוניה או מטוס. זזה לאי אחר, נעלמת לשבוע. הייתי נוסעת. בורחת מבית הספר לים. נעה בין הגלים של חוף קריית חיים של נעורי לחול החם. עולה מהקריות באוטובוס 52 להדר חיפה להסתובב בין הדוכנים, להחליף מחשבות תוהות בתנועת הצבעים שחלפו מול עיניי, לתת לריחות האופפים של תבלינים טריים שנטחנו זה אך הרגע, לסנוור את חושי. אנשים מעולמות מגוונים שנעים ברחובות. לשוטט בהדר. הנקודה בחיפה שהיא אינה בתחתית וגם לא הכרמל. נקודת המפגש בין עולמות של מטה לעולם על ראש ההר. הייתי יוצאת לצלם טל של בוקר בחמש בבוקר. לצלם רגעים של הפסקה לפני שהעולם מתעורר. רגעים בהם נדמה כי מישהו עשה ממש למעני ״פוס כדור הארץ״ התנתקות פיזית ממרחב הבעיה, תנועה למקום אחר, זווית חדשה, פרספקטיבה. כל זה מאפשר לי להיות נוכחת עם הרצונות שלי בלי להרגיש את מי שנימצא מולי. מבלי שנוירוני המראה המרובים שנולדתי איתם, לתחושתי, יאפשרו לי לחוש את התחושות והרגשות של מי שחולק איתי מרחב. מאפשרת לעצמי לחוש את עצמי בנפרד. בעשור האחרון אני מבינה כי ידעתי להתמודד באינטואיטיביות עם הרגישות הגבוהה המולדת שלי דרך תנועה החוצה ומרחק, על מנת לחזור פנימה, נקייה. ***נוירוני מראה נוירוני המראה הם תאים עצביים המטרה המשוערת של פעילות נוירוני המראה היא למידה מוטורית, מה שהתגלה במחקר בשנת 1996 ובנוסף תאי המראה משמשים אותנו בתהליך של אמפטיה ללימוד התנהגוית ורגשות הזולת כלומר . על שני סוגי בחירה: בחירה במציאות עצמה ובחירה במרחב התודעה. 1. בחירה במרחב המציאות מהי בחירה במציאות עצמה? כאשר במציאות עצמה עומדות בפנינו מספר אפשרויות ביניהן אנו יכולים לבחור. בין אם לכתוב מאמר, ממש עכשיו, או להשתרע על הספה עם סידרת נטפליקס. בין אם לצאת לרוץ או לתרגל יוגה או אולי להישאר במיטה ופשוט לנוח. להישאר שכירה או לצאת לעצמאות? להישאר עובד מן המניין או לקחת את הצעת ניהול החברה שהציעו לך? בחירה במציאות= כשהבחירה באה לידי ביטוי בחיים עצמם. **לפעמים אנו לא מודעים לבחירות שעומדות בפנינו ורוצים להרחיב את המבט בזום אאוט. כמו להגביה עוף מעל המציאות עצמה על מנת לזהות אפשרויות לבחירות חדשות שעדיין לא הכרנו. 2. בחירה במרחב המחשבתי. יש מקרים בהם המציאות נתונה ובלתי ניתנת לגמישות. מקרים של ״ככה זה״. הרכב שבק בעליה לירושלים ומעלה עשן. פיטורים. המנהל שלה צעק עליה. ככה זה. לעיתים נידמה לנו שאין כאן בחירה בכלל והגענו למבוי סתום כשמתמסרים להבנה כי בחירה קיימת גם במרחב המחשבתי מגלים כי עדיין עומדת בפנינו האפשרות לבחור בתוך הקופסא בקצה הצוואר. בחירה מחשבתית. את המרחב של בחירה מחשבתית יצא לי לבחון בבגרותי. בנקודות בהם חופש התנועה הוגבל משמעותית בתנועת החיים עצמה. זה קרה סביב גיל 33. נקודת המשבר. קיצוץ כנפיים ארוכות. אימהות צפופה, בן הזוג שלי המשיך בחייו לכאורה כרגיל ואני עצרתי. גם אם בחרתי בכל זה, לעיתים רציתי אחרת. ב.ח.ר.ה ב.ר.ח.ה לפעמים אנו רוצים לברוח מהבחירות של עצמנו. לחוש שוב בחופש. מתוך הקושי נולדה התמודדות חדשה. בחירה במרחב המחשבה. אתמול כשאני ואחת מבנותי היפות בחרנו לצפות בסרט יחד, מכורבלות על הספה, היא בחרה ב ״אושן 8״ אני בחרתי להניח לכל עשייתי בצד ולהתמסר להתכרבלות לצידה. תוך כדי הסרט כששאלו את סנדרה בולוק בדמות של שודדת מתוחכמת שבדיוק יצאה מהכלא. איך היא חשבה על התוכנית הגאונית שלהן לשדוד את הענק של קרטיה היא ענתה שהיא חזרה על התוכנית בכלא 1000 פעם ולאחר שלוש שנים בהן היא הריצה במוחה את התיכנון המדויק היא הצליחה להבין איך לעשות את זה. מעניין אם את הרעיון הנ״ל לקחו יוצרי הסרט מסיפורו האמיתי לגמרי של נלסון מנדלה שלהבדיל אלף הבדלות, מנדלה שהוא דמות מציאותית ומעוררת השראה בכל מובן. ב2018 בסמינר של אנטוני רובינס בלונדון, טוני סיפר באותה דרמטיות עוצמתית והרגשית האופיינית לו על שיחתו עם נלסון מנדלה. טוני שאל את נלסון מנדלה: ״איך שרדת בכלא?״ שאלה מתבקשת לאדם ששהה בכלא 27 שנים. אנטוני רובינס מספר שנלסון מנדלה ענה לו כמעט בכעס: ״אני לא שרדתי- אני התכוננתי״ ״התכוננת למה?״ שאל רובינס. ״התכוננתי להוביל את השינוי במדינה שלי״ הדוגמא המופלאה הזו מסבירה היטב כיצד יש אנשים שגם בקירות של כלא ישמרו על החופש התודעתי שלהם. אנשים שיש להם בחירה כמה פעמים בחרתי היום? כמה פעמים חשתי ששיניתי דיבור של הכרח לבחירה? ואולי לפני כן, מתי אני שמה לב כשאני מדברת בשם הכורח ואיך זה משפיע עלי. ואני לא מדברת על ״חייבת לראות את הסרט החדש שיצא״, או ״אנחנו חייבות להסתלבט קצת יחד על הספה״ כי כשאני מחברת את הדחיפות של המילה חייבת או צריכה למושא תשוקה או רצון שלי, זה כמו לתת דחיפה נוספת למכונית שהיא גם ככה מהירה. כולנו בוחרים אין סוף פעמים ביום. מעניין אותי כמה מהן מתרחשות באופן אוטומטי? כמה מהן מודעות? שני סוגי בחירה: בחירה במציאות עצמה ובחירה במרחב התודעה בחירות מודעות יש מספר שלבים לעיבוד הקרקע על מנת להצמיח יבול פורה. יש מספר שלבים לעיבוד הקרקע על מנת לעשות בחירות מודעות. 1. השלב בראשון יהיה בעיני חיבור לעצמנו: להיות מחוברים למחשבות שלנו, ליכולות שלנו ולכוחות שלנו עוד בטרם קבלת החלטה. זה נשמע כמו קלישאה במיוחד כאשר גרים באזור פרדס חנה כרכור. ויש קלישאות נכונות:) עבורי להיות לבד, להיות בפסק זמן מעשייה זאת אחת הדרכים הנהדרות לעשות את זה. כמו גם להיות בתנועה. 2. השלב השני יהיה בעיני להרחיב את המבט. מודעות לאופציות הקיימות: בבחירה מודעת אנו מודעים לאופציות שפתוחות בפנינו, מודעות להשלכות: אנו מבינות או מבררים את ההשלכות של הבחירה ומסוגלים לעמוד בהשלכות שלה אפשר לומר שדרך הבחירות שאנו עושים בחיינו אנו מעצבים את מסלול חיינו. חשבתם פעם איך אנחנו בוחרים בגדים? איך בחרתם מסלול קריירה? איך אנחנו בוחרים את החברים שלנו? או אפילו לאן לטוס בחופשה הבאה ואם בכלל? לצד זה יש לנו את מעכבי הבחירה בחיינו. אני מזכירה כאן כמה, מה מבינהם אתם מכירים על עצמכם?: -החשש לטעות -הראייה בשחור לבן. נטולת סרגל צבעוני בין לבין. חשיבה דיכוטומית. -מה יחשבו אחרים סביבינו על הבחירה שלנו. (לא חשבתי להיכנס לכאן וזאת התשובה שענתה לי חברה מתבגרת של ביתי כשישבו ולמדו מתמטיקה לצידי) -שימוש בשפה של חמ״ץ: חייבת מוכרחה צריכה - אימוץ קול ביקורתי מהעבר שנהג לתת הוראות והוא עדיין מנהל אותנו מבפנים. - חוסר חיבור לרצונות האמיתיים שלי -חוסר יכולת לעשות תיעדוף לצרכים הפנימיים שלי. - ריבוי אופציות, חוסר גבולות במרחב הבחירה. אז מה עושים עכשיו? עם המעכבים? לקח לי זמן להבין שיש עוד דרכים לגדל כנפיים או לשמור על הכנפיים שיש. זה לא תמיד קשור למטוס שממריא או חוף נידח. אם כי האסטרטגיות הללו לרוב נהדרות לי בחיי גם עכשיו, לנסיעות יש עוד המון יתרונות עבורי ואני מאחלת לעצמי עוד ועוד מהן עד סוף חיי. :) בתור חובבת מסעות חופש בעצמי ובתור חובבת חופש גם בלי מסעות אני לא יכולה שלא להזדהות. במיוחד מהנקודה בחיי שבה הפכתי לאם לשלושה ילדים יחד עם קריירה משגשגת שאני אוהבת. אימהות זוגיות בית גדול ויפה- לכאורה הכל בחיי מאיר פנים ואני חשה רבת מזל פעמים גדולות ובהודיה. בתוך כל זה היו שנים כי חשתי שלמספר שנים כנפי החופש נשרו, מה שכן, הילדה החופשייה שהייתי, הנערה החופשיה והבועטת לעיתים והבחורה הצעירה שהייתה פשוט עולה על מטוס וטסה, נוסעת לסיני כשמתחשק, חותכת לים בכל רגע נתון עדיין נמצאת בתוכי וזוכרת למצוא את החופש ולהיות מחוברת לרצונות שלה בדרכים שונות. אני כותבת את המילים הללו בגיל 46 אחרי שאלמנט החופש כבר חזר לחיי יחד עם הבית שמתמלא מתבגרים לבחור זה מצמיח, לבחור זה מעצב את האישיות שלנו , לבחור זה לפעול מתוך הרצון הפנימי. מה עוזר לנו לבחור? הנחת הייסוד כי תמיד יש לפחות 3 פתרונות לכל מצד – כשלמדתי אותה היא עזרה לי להרחיב את ראית השחור לבן שלי של המציאות ולהכניס יותר גוונים ואופציות. בכל פעם כשאני נתקלת בצומת אני מזכירה לעצמי שבכל סיטואציה יש לי לפחות 3 אפשרויות בחירה. אני מיד נושמת נשימה מלאה של הקלה. והמוח שלי מיד בודק מהן האופציות האפשריות שעומדות בפניי. חשש לטעות: אין כישלון אלא רק משוב לצמיחה. תכלס, מה זה לטעות? לטעות זאת חשיבה ביקורתית על צעד שעשינו בעולם. ראייה שחור לבן – 3 אפשרויות. מה יחשבו אחרים סביבנו. שימוש בשפה של חמץ- להפוך לשפה של ברא- גם אם מתוך תרגול ובאופן לא טבעי . שפה זה משהו שלומדים. אימוץ קול רך ושואל- שינוי הטונציה של הקול הפנימי. חיבור לרצון- כאן אני ממליצה אל תרגיל כתיבה פשוט: להשלים בכל יום 20 פעם את המשפטים- אני רוצה____ אני אוהבת____ אני בוחרת____ להקשיב פנימה זה תרגול. ומי שלא תרגל את השריר הזה תמיד אפשר להתאמן על כך, תמיד. ריבוי אופציות- חוסר גבולות בבחירה. כשאנו רוצים ללמד ילדים לבחור. אנו ניתן להם לבחור מתוך שתיים או שלוש אופציות: אנו נרצה לספק להם מרחב בטוח לבחירה. בעיקר לילדים שכרגע מתקשים לבחור. אותו הדבר אנו יכולים לעשות לעצמנו. לאחר סינון גס של הבחירות לשאול את עצמנו ״ מהן שלושת האופציות הכי טובות עבורי כרגע?״ כלומר לבחור בשלבים, תחילה סינון גס, צימצום . אני חיה בקיבוץ משמרות. מניחה מידי פעם את צרור תלתלי על הדשא הגדול בו נכתב השיר המיתולוגי ״אגדת דשא״ של מאיר אריאל. נזכרת בהופעה שלו שהייתי בה בגיל 17 הרבה לפני שידעתי שאעבור לגור במחוז ילדותו של המשורר האהוב עלי. בשירו של מאיר אריאל ״ ד״ר התחכמות הוא כותב: ״מצאתי איך להשתלב בנוף סביבי, אז מה אתם תגידו זאת בושה, אני חושב זה פלא, איך הייתי מאושר חופשי בתוך הכלא״ להבדיל מהשנים הארוכות בכלא של נלסון מנדלה, אני לא יודעת על איזה כלא מדבר מאיר אריאל בשירו, ועדיין יש כאן הדהוד של חופש תודעתי בתוך גבולות ניכפים, חופש פנימי בלתי ניתן לכיבוש. אנו יכולים לחלק את הבחירות שלנו לבחירות מודעות ושאינן מודעות. בחירות לא מודעות יושבות על האוטומטים שלנו, מונעות ממערכות האמונות שלנו וזיכרונות העבר. לבחור זה מצמיח, לבחור מאפשר אותנטיות, לבחור מעודד לשאול שאלות ולקחת אחריות על הבחירות שלנו. לפני המון המון שנים פגשתי את ד״ר אני רו דוקטורית למתמטיקה בשבוע מרוכז של לימוד ציור מנדלות וטכניקות לרגיעה וריכוז דרך מנדלות. אני זוכרת את אני רו עומדת מולנו עם שני דפים ואומרת כל כך בפשטות ״בכל פעם שאנו נותנים לאדם מולנו לבחור אנו מאפשרים לו לצמוח״ יש משפטים שברגע אחד מנסחים את כל מה שאתה מאמין בו מבפנים. מאז בכל מבחן או עבודה מסכמת שאני מבקשת מהסטודנטים שלי בסיום קורסים יש תמיד בחירה. בדרך זו או אחרת. לסמוך בגדול. לחיות רוב הזמן במרחב של החמ״ץ לחיות רוב הזמן במציאות מחשבתית או גשמית בה אנו מוכרחים או צריכים לעשות דברים אנו משלמים על כך מחיר כבד. מחיר של ניתוק מהעולם הפנימי שלנו, מעצמנו ומהרצונות שלנו . במרחב בו לטעות= משוב והתנסות. משוב והתנסות= למידה. מנטרל את הפחד המשתק מלעשות דברים ולפחד מכישלון. אני זוכרת את עצמי בשנים הראשונות במרחב הציבורי של הפייסלנד. עם פופיק רועד לפני שהאצבע שלי נוחתת לסנד על המקלדת. חברה טובה שלי אמרה לי פעם שהיתרון הגדול שלי שאני עושה דברים גם כשאני מפחדת. זאת מראה מאוד נכונה לגבי. מבחינתי פחד הוא מרקם סמיך של חוסר וודאות לעבור דרכו ולצמוח תוך כדי מעבר. לפעמים גם עם פופיק רועד. אני בחדרה, אחרי שיושבת כאן שעתיים וכותבת, שמתי לב שהמקום בו בחרתי לשבת בקפה הוא הפינה הכי מרוחקת. זאת שמתוכה אני יכולה להרחיב את הראייה לראייה הקפית ולראות מה שקורה סביבי ולאפשר לעצמי באותו הזמן מרחב פרטי. כותבת וממתינה לרכב במוסך. נדרש תיקון לבלמים. אני תוהה עם עצמי אם זה סוג של רמז של החיים לגיל 46. תנועה זה יופי רק תדאגי גם לבלמים שלך. זאת כבר התחלה של מחשבה חדשה.